אחד מהגורמים הגדולים לסבל בחיים לפי היוגה (וגם לפי הבודהיזם) הוא חוסר קבלה של המציאות כפי שהיא. בדרך כלל ישנו איזה תכנון מסויים לחיים, רעיון מקדים איך בדיוק הדברים אמורים להיראות ואז באים החיים ובחוצפתם הרבה מחרבים לנו את כל התוכניות! אני במחשבותיי היצירתיות תיכננתי תוכנית מפורטת ושלמה וכבר הייתי בטוחה שזו המציאות ופתאום מגיעה משהו ו"הורס" לי את כל התוכניות.
הסבל כאן הוא כפול כי א. התוכנית שרציתי לא התקיימה ב. אני לא מסכימה עם המציאות שכן מתקיימת.
ובסופו של דבר? המציאות היא המציאות. מה שקורה הוא מה שקורה. כל מה שדמיינתי ורציתי? היה בעיקר, ותכלס, אך ורק, בתוך המחשבות והרצונות שלי.
עצם המאבק עם המציאות ועם כל מה שמתרחש ממש כרגע, פשוט גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיה וגורם לי לסבל גדול. העתיד היה רק בדמיון שלי. הווה הוא המציאות היחידה האפשרית.
ועכשיו? אני בטוחה שלכולנו היו תוכניות מפורטות ושונות איך החגים הולכים להיראות והמציאות באה וחרבה את הכל.
אני למשל תכננתי לבלות את השבוע האחרון שלפני הסגר בללמד מלא שיעורי יוגה, להיות בזולה בירדן, לצאת לרקוד ולפגוש חברים. ובמקום זה? אני ורן חולים שבוע שלם מרותקים לבית עם חום ושקדים נפוחים (כן כן, הסגר הוארך בשבוע בשבילנו). להגיד שלא התבאסתי? בטח שכן. אבל אז נזכרתי שלהילחם עם המציאות זה כל כך מעייף ובסוף היא תמיד מנצחת. אז התרווחתי לתוך מה שקורה, והנה אני כבר שבוע חולה, נחה, צוחקת ממה שהחיים המשוגעים האלה מביאים לעברי ומנווטת את דרכי בצורה הכי טובה דרכם. ותכלס? זה הרבה יותר נעים לי מאשר להתמרמר ולהתבאס למה זה קרה לי ומה עשו לי…
נ.ב – זה לא אומר שאי אפשר לפעול כדי לשנות את המציאות כשצריך ואפשר, אבל צעד ראשון הוא להכיר בה.
אז איך אתם תבלו את החגים\סגר הקרובים? גם לכם התוכניות השתנו? איך אתם מקבלים את השינוי? אשמח לשמוע חיבוק גדול לכולנו חמודים שכמונו
