חזרתי מריטריט שתיקה של 4 ימים בצפון. היה לא פשוט בכלל לעצור את הכל, למסור את הטלפון ולהתמסר לכמה ימים של שקט ומדיטציה. תמיד שואלים אותי על השתיקה, על איך אפשר לא לדבר? אז תכלס אצלי דווקא השתיקה היא החלק הקל, היא חברה טובה. נעים לי רגע לעצור הכל, להתרכז בעצמי, לא לדבר עם אף אחד. אגב זה מעניין כי חשבתי שאני לבד בזה, אבל הרבה מהמשתתפים שבאים לריטריטים היומיים שלי בשתיקה אומרים שהשתיקה הייתה החלק שהם הכי אהבו. מעניין. כי ברור לי שלא לכולם זה קל. הדיבור הרבה פעמים משמש כהגנה, כאיזשהו מחסום מלפגוש את הרגע. מכירים את זה שיש שתיקה ומביכה אז אומרים משהו רק כדי למלא את החלל? או את הרגעים שיש איזה תחושה לא נעימה בבטן אז נתחיל איזה שיחה רק כדי לעבור רגע למשהו אחר? אז השתיקה באה לחשוף את הרגעים האלו. וזה לא תמיד יפה או נעים. הרבה פעמים זה מוזר, מביך, עושה לא נעים בבטן. וכאן בדיוק מגיע הריפוי- בלפגוש את הכווץ' הזה בבטן, לתת לו להיות. לא להעביר אותו עם הסחת דעת של דיבור, או גלילה בטלפון או כל דבר אחר. זה אחד הדברים הכי קשים בריטריטים וגם הכי מתגמלים, המפגש האינסופי הזה עם כל ההוויה האנושית, עם כל מגוון הרגשות המלוכלך, הגולמי האמיתי. מצאתי את עצמי באינספור רגעים במדיטציה או במהלך היום רק מחפשת רגע לברוח מעצמי ואין לאן. יש רק אותי. אז שוב ושוב במבט חושש הסתובבתי, והסתכלתי לרגשות בעיניים, או יותר נכון הרגשתי אותם בגוף. ונתתי לכווץ' להיות, ונתתי לחוסר נוחות להתפשט, ונתתי לכאב לבעבע. מה שראיתי שוב ושוב היה האמת הפשוטה האחת – הכל חולף. הכל זמני. כל רגע לא נעים כזה חלף מעצמו, ואני גדלתי כי נתתי לו להיות, כי עוד חלק בי קיבל רגע מקום, כי למדתי שאני מסוגלת להיות עם הקושי, וכי בזכות זה שנתתי מקום לכווץ' נהיה בי מרווח גם לרגעים המרחיבים והמרוממים שהגיעו במלוא הדרם רגע אחרי. כי כשאני נפתחת להרגיש את הנמוך ביותר, אני מאפשרת לעצמי להרגיש גם את הגבוהה ביותר. ואז אני מוצאת את עצמי מתרגשת כולי מעלה דשא קטן שמתנועע ברוח באור חמים של אחהצ, או מהציוץ של הציפור שבדיוק התיישבה בענף שמעליי. שתינו חולקות לרגע אחד את אותו הקיום, ממש כפי שהוא ברגע הזה, פשוט, יפה ומלא בהכל.