יש איזה מיתוס כזה שתרגול מדיטציה אמור להפסיק את המחשבות. עכשיו, לשבת במדיטציה ולנסות להפסיק את המחשבות זה קצת כמו לעמוד על החוף ולצעוק על הגלים שיפסיקו, או שלפחות יירגעו! אפשר לעשות את זה…אבל זה חסר תועלת. הגלים ימשיכו להתנפץ על החוף, לפעמים ברוח סערה ולפעמים באדוות קלילות, לנו אין שום שליטה על כך. ככה גם עם המחשבות שלי, אין לי שליטה אם מגיעה מחשבה כזו או אחרת, אין לי בחירה אם יעלה בי כעס או קנאה או שמחה, זה קורה מעצמו. אם ככה מה עושים בזמן מדיטציה? במקום לצעוק על הגלים שיפסיקו, אנחנו לומדים לגלוש עליהם. להתבונן בהם כשהם באים והולכים, מבלי לטבוע בתוכם. בעצם לרכב על גלי ההכרה, להיות בקשב רב. ואז ברגע שלומדים לגלוש טוב, אפילו זמנים סוערים לא יכולים להטביע אותנו ואפילו יכולים להיות מהנים.
העניין הוא, שבמציאות זה לא שאנחנו לא עומדים על חוף הים ומתבוננים בגלי המחשבות והרגשות בנחת, אלא אנחנו נמצאים באמצע הים הסוער, טובעים במיליארד מחשבות, כעסים, לחץ ומה לא.. מנופפים בידיים לכל הכיוונים, מנסים להרים את הראש מעט כדי לנשום מעט אויר ולא מצליחים לראות מה קורה בבהירות. לפעמים הגלים נרגעים ואז טיפה יותר קל… אבל זה לא נמשך הרבה זמן. שוב ושוב אנחנו טובעים בתוך ההכרה של עצמנו, הולכים לאיבוד שוקעים במחשבות טורדניות, לחצים, פחדים והשתוקקויות שלא מועילות לנו
אז מה המדיטציה והיוגה מציעות לנו?
שיעורי גלישה. גלישת ההכרה. במקום לטבוע בגלי המחשבות והרגשות, המדיטציה מלמדת אותנו איך לחיות יחד עם כל העליות והירידות, עם הפחדים והתשוקות, ללמוד איך לגלוש מעל הכל בנחת, עם חיוך קטן.
אז קודם מתאמנים במקום מוגן, בטוח, (ישיבת מדיטציה קצרה 5 דקות ביום) כדי שאחר כך כשנצא לעולם כבר נהיה מיומנים בגלישה ולא ניסחף בקלות. ואז לא כל דרמה שמתרחשת בחיים חייבת להיות גל מאיים וענק, היא יכולה להיות הזדמנות נפלאה לתפוס גל
