אני סופיה אפל מורנו, חוקרת וחיה את עולם הרוח וההתפתחות האישית ב15 השנים האחרונות, מורה ליוגה ומדיטציה, מטפלת ביוגה תרפיה, מנחה רטריטים וסדנאות, נוודית לסירוגין ואוהבת את החיים.

כאן בבלוג אשתף את מסע ההתעוררות שלי מתוך תקווה שזה יתרום וייתן ערך גם לך.

להמשך קריאה>>

אשמח לעדכן אותך על תוכן חדש בבלוג ועל סדנאות, קורסים וריטריטים בהנחייתי.

איך אפשר לעבוד עם פוסט טראומה? על צמיחה פוסט-טראומטית

יש המון דיבור היום על הפוסט טראומה שתבוא בעקבות המלחמה. מדברים המון על תופעות הלוואי הארוכות טווח שרבים מאיתנו יחוו בעקבות הזוועות של ה7 לאוקטובר, וזה הגיוני מאוד. אכן לא מעט אנשים יפתחו פוסט טראומה בעקבות המצב. אבל גם הרבה לא. למה? כי יש דבר שנקרא צמיחה פוסט טראומטית.
מתוך כל טראומה, משבר, רגע של שבר בחיים יש 2 אפשרויות: לצמוח או לקמול. והפעולות שנעשה אחרי הטראומה, יכולות להיות קריטיות בהטיה של כף המאזניים לכיוון של צמיחה או לכיוון של נפילה. זה בידיים שלנו.
כשמדברים איתנו בלי הפסקה על זה שכולנו נהיה בפוסט טראומה אחר כך, על ההשלכות הנפשיות הקשות שיהיו לדבר הזה, ע הקושי שעוד נחווה… זה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו מתחילים להאמין לאט לאט שזו האפשרות היחידה מתוך המצב.
אבל זה לא ככה.
יש אפשרות לקחת את הטראומה ולגדול מתוכה. לצמוח.
איך?
כמה דרכים לעבור לצמיחה פוסט טראומאית 
– קודם כל להכיר בכך שזה שהייתה טראומה, לא מחייב שתהיה פוסט טראומה. זה שחוויתי קושי גדול, לא מחייב שהוא יבוא לרדוף אותי אחר כך. יש עוד אפשרויות. יש לא מעט אנשים שחוו גדילה, התפתחות ואף התעוררות רוחנית מתוך מצבי משבר מאוד קשים.
– לתת ביטוי ומקום לכל רגש שעולה. לגיטימי לבכות, להתאבל, לרעוד, לא לרצות לחיות. כל רגש וכל מחשבה היא לגיטימית. עוזר מאוד לתת לרגשות מקום ולא לנסות להעביר אותם. עדיף אם אפשר לקבל טיפול רגשי מגורם מוסמך שיודע לטפל בטראומה.
– לעשות ולפעול. גם אם זה רק לבשל אוכל לעצמי או לצאת להליכה, גם אם זה לקפוץ ולשקשק את הגוף עם מוזיקה 5 דקות ביום. והכי טוב? לפעול למען אחרים. כשאני פועלת יחד עם הטראומה אני משדרת מסר לגופנפש שלי מסר שנכון, עברנו משהו קשה, אבל הנה אני יכולה להמשיך ולחיות. זה לא שבר אותי ואני כל כך חזקה שאני גם יכולה לעזור לאחרים. נתינה היא ריפוי גדול מאוד.
– לעשות תרגולים שמשחררים מתח מהגוף ומרגיעים את מערכת העצבים.
הנה לדוגמא תרגול מצוין בדיוק כזה כאן 
מה איתכם? מאמינים שאפשר לגדול מתוך הטראומה? או שזה בלתי נממע להיות מושפעים ממנה לכל החיים?

עוד באותו נושא

אפשר לשתף