פעם חייתי עם המון רגשי חרטה ותחושת פספוס. הסתובבתי בעולם עם תחושה שאיפושהו לקחתי את הפניה הלא נכונה והנה בגלל זה החיים שלי נראים ככה עכשיו. לא הייתי מסופקת מהעבודה שלי, מבהנזוג, מהבית. עברתי בראש שוב ושוב על סצנות דמיוניות בראש בהן פעלתי אחרת ממה שבאמת קרה, בסצנות האלו מצאתי את גבר חלומותיי או קיבלתי הזדמנות חיי. כמו מזוכיסטית הייתי עוברת בראש על תרחישים אפשריים. אם רק הייתי אומרת לו ככה.. אם רק הייתי מסכימה לצאת למסע הזה…החיים שלי היו כבר אחרים לגמרי.
ההתעסקות הלא בריאה הזו בעבר הפריעה לי לראות את הטוב שכן יש לי בהווה. היא גרמה לי להתעסק כל הזמן בעתיד דמיוני שאולי היה קורה "אם רק הייתי…" ולא איפשרה לי לחיות בתחושת סיפוק ונחת. היא גרמה לי לערער על כל בחירה שעשיתי, לפקפק בשיקול הדעת שלי ולחיות בתחושה כללית שאני את הרכבת שלי כבר החמצתי. שזה מאוחר מידי.
כל זה השתנה ברגע שהכרתי את התרגול של דרך היוגה השלמה וחכמת היוגה העתיקה. מתוך תרגולי מדיטציה פשוטים אבל מאוד עוצמתיים, לאט לאט למדתי לזהות דפוסי חשיבה שלא מייטיבים איתי, למדתי לפתח את עמדת המתבוננת הפנימית, למדתי להכיר את הטבע האמיתי שלי ושל המחשבות שלי ובעיקר למדתי לא להאמין לכל מחשבה שעוברת לי בראש. כל מה שזה דרש ממני הוא תרגול מדיטציה יומיומי, המון סבלנות והתמדה בדרך.
והאם תחושות החרטה והפספוס פסקו?
ממש לא. הן ממשיכות כהרגלן 
אבל הן כבר לא שולטות בי. אני יודעת למה הן בואו ומה הן מספרות לי. אני יודעת שהן באו כדי לשמור עליי ושאני ממש לא חייבת להקשיב להן ולהמשיך להזין את הסיפורים האלו. מצאתי בתוכי מקום שליו,יציב ויודע.
מאז אני הרבה יותר מצליחה להינות ממה שיש,, מצליחה לקבל החלטות מבלי לפחד שאתחרט רגע אחרי ובעיקר מלאה בהוכרת תודה גדולה ותחושת מזל על מה שכן יש לי בחיי. שזה הכי חשוב עבורי.
בסופו של דבר הדרך הרוחנית עבורי היא המסע לעבר שלום עם כל החלקים שלי. היא הכוונה לתת מקום לכל הצדדים שבי ולהבין מי בעלת הבית האמיתית.
"הפק את המרב מהחרטות שלך; לעולם אל תחנוק את הצער שלך, אלא תטפח והוקיר אותו עד שיהפוך לשלם אחד. להתחרט עמוקות זה לחיות מחדש." (הנרי דיוויד ת'רו)
