אני סופיה אפל מורנו, חוקרת וחיה את עולם הרוח וההתפתחות האישית ב15 השנים האחרונות, מורה ליוגה ומדיטציה, מטפלת ביוגה תרפיה, מנחה רטריטים וסדנאות, נוודית לסירוגין ואוהבת את החיים.

כאן בבלוג אשתף את מסע ההתעוררות שלי מתוך תקווה שזה יתרום וייתן ערך גם לך.

להמשך קריאה>>

אשמח לעדכן אותך על תוכן חדש בבלוג ועל סדנאות, קורסים וריטריטים בהנחייתי.

קהילת יוגה אונליין חדשה!

כשהתחלתי לתרגל יוגה זה היה עם היוטיוב. אהבתי לתרגל לבד, מתי שנוח לי, איך שנוח לי ובלי מלא אנשים לידי, היוגה הייתה בשבילי זמן איכות עם עצמי. אז בקושי היה יוגה בעברית ביוטיוב ותרגלתי באנגלית, בעיקר אהבתי את הסרטונים שהיו ברקע של טבע, הרגשתי שזה מכניס את הטבע לבית שלי. כשהתחלתי ללמד יוגה, עלה בי הרעיון לפתוח ערוץ יוטיוב בעברית ולהעלות תרגולי יוגה ברקע של טבע יפה ממקומות יפים בעולם. וזה אכן מה שקרה (יוגה עם סופיה) יש בערוץ תרגולים בנושאים שונים, רמות שונות, החל מתרגול של 10 דקות יוגה ועד לשיעור של שעה וחצי, תרגולי מדיטציה ופרניאמה. ועכשיו אני שמחה להודיע על פתיחת קהילת מנויים חדשה ביוטיוב! זו הזדמנות למי שרוצה להעמיק בתרגול היוגה יחד איתי, לקבל תרגולי יוגה ומדיטציה חדשים כל שבוע ולקבל ממני השראה וטיפים לתזונה ולאורח חיים בריא. לקהילה יעלה תרגול יוגה חדש כל שבוע, תרגול מדיטציה\נשימות חדש פעם בשבועיים וטיפים לתזונה, ואורח חיים בריא יחד עם הצצה לחיים שלי ולמסעותיי בעולם. כל הסרטונים יישארו לתמיד בקהילה ואפשר יהיה לצפות בהם מתי שבא לכם. לרגל ההשקה של הקהילה אני שמחה להעניק אותה במחיר מיוחד של 35 ש"ח לחודש. קישור לפרטים נוספים והרשמה ממש כאן

להמשך קריאה »

המלצת קריאה – מתנת הכעס מאת ארון גנדי

כל מי שמכיר אותי יודע שאני תולעת ספרים. מגיל צעיר הייתי צוללת לתוך ספרים ובכל רגע נתון אני קוראת כמה במקביל. תמיד קשה לי למצוא את הספר הטוב הבא שאקרא, אז חשבתי לטובת מי שכמוני אוהב לקרוא ומחפשת מה כדאי עכשיו, לפתוח פינה חדשה והיא – המלצת קריאה. אז ההמלצה הראשונה שלי, ספר מקסים שפותח את הלב: מתנת הכאס (ועוד שיעורים שלמדתי מסבי, מהטמה גנדי) \ ארון גנדי מדובר בספר שנכתב על ידי ארון גנדי, הנכד של גנדי. בתוך הספר ישנם 11 סיפורים קצרים על מהטמה גנדי מנקודת מבט קצת אחרת, מנקודת מבט של נכד שלומד מסבו. יש לא מעט ספרים סרטים ודברים שנאמרו על האיש הגדול, לוחם חופש שהוביל בסופו של דבר לשחרורה של הודו וקבלת עצמאות על ידי מחאה לא אלימה. גנדי האמין בחופש שיוויון לכל אדם ואי אלימות. והיפה הוא שבספר הזה אפשר לראות איך הוא מעביר את המסרים האלו לנכדו דרך אורך החיים הפשוט שלו ודרך פעולותיו. בעייני זה המדד ליושרתו ואמינותו של מנהיג, כשאדם שהולך את הדרך שעליה הוא מדבר ניתן לדבעת שיש בה אמת. ומהספר של דנגי אפשר לראות שמהטמה גנדי חי את הדרך אותה הוא לימד ובה הוא האמין. הספר נתן לי המון השראה, הזכיר לי מה באמת חשוב ונתן פרופורציה חשובה לקשיי היומיום. ממליצה בחום לקרוא

להמשך קריאה »

למה כדאי לנו להתבודד

אומרים שאדם ממוצע כיום במהלך יום אחד נחשף לכמות מידע שמקבילה לזו שאדם לפני 100 שנה נחשף אליה בכל ימי חיו. איזה מטורף הנתון הזה? אנחנו מופגזים בידע בכמות היסטרית. כל רגע, כל דקה, מכל כיוון. מה זה גורם לנו? למוח שלנו? להכרה ולנפש שלנו? כנראה שנדע רק בעוד כמה שנים אבל אני בטוחה שיש קשר גדול בין זה ובין העלייה החדה במקרי החרדה והדיכאון שאפשר לראות בשנים האחרונות. עוד דבר משוגע שקורה בעשור האחרון הוא שמחקנו כמעט לגמרי את כל רגעי השעמום והכלום מחיינו. לכל מקום שאנחנו הולכים, יש אתנו את הסמארטפון, כל רגע קטן של כלום ושעמום אנחנו ישר מעלימים, מחסלים. יש לי רגע פנוי? אני מוציאה את הטלפון, בודקת ווטסאפ, מייל או סתם גוללת בפייסבוק. מחקנו את רגעי השעמום, את רגעי הכלום, אין יותר סתם לבהות בשמיים. אפילו בחצי דקה ברמזור אנשים מוציאים את הסמארטפון. אז מה? מה כזה נורא בזה? אולי אפילו טוב, שלא נשתעמם! אבל לא. רגעי הכלום, רגעי השעמום חשובים מאוד לבריאות הנפשית והמנטלית שלנו. המוח שלנו זקוק לרגעים שבהם לא נכנס שום מידע חיצוני כדי לעשות עיבוד ואינטגרציה למידע הקיים. מה קורה כשלא נותנים לו את המנוחה הזו? עומס יתר, הצפה רגשית, מחשבות טורדניות ועוד… זה ממש כמו לפתוח יותר מידי חלונות במחשב ויותר מידי תוכנות בו זמנית – בסוף הוא קורס או לפחות מאט משמעותית. אז מה עושים? מוסיפים רגעי התבודדות ליומיום שלנו. מה הכוונה בהתבודדות? לפי ויקיפדיה – התבודדות היא פעולה שבה אדם מתרחק מסביבתו ושוהה עם עצמו לבד מתוך רצונו החופשי. כלומר זמן שאני לבד בלי לדבר עם מישהו, בלי להקשיב למוזיקה או לפודקאסט, בלי לקרוא ספר. פשוט להיות עם עצמי ועם מחשבותיי. אז לא, לא צריך לקחת בקתה ביער לבד ל3 ימים, אפשר פשוט לצאת להליכה בלי אוזניות, או לשבת לבהות בעננים רגע בחצר (זוכרים שעשינו את זה כשהיינו ילדים?) או כשיש רגע של שעמום פתאום – לא למהר למלא אותו, רגע לשהות בו, לראות מה קורה. זה אימון שאני מתמידה בו כבר זמן מה ואני חייבת להודות שזה לא קל, ודווקא בגלל שזה לא קל לי, אני מבינה עד כמה זה חשוב. אז אני מזמינה אותנו להחזיר את רגעי הכלום לחיינו, להשתעמם, לבהות ללא מטרה לצאת להתבודד, גם אם זה ל3 דקות ביום יש לזה ערך נפלא.

להמשך קריאה »

מתנת הכאב

השבוע בקליניקה אמרתי למטופלת שהכאב הוא מתנה. איזה אמירה מעצבנת. אבל זה נכון. הכאב בא לסמן לנו שמשהו שאנחנו עושים לגוף או לנפש שלנו, לא נכון, לא מדויק, לא משרת. הכאב לא שם סתם כי הגוף או היקום רוצה להתעלל בנו – זה סימן לכך שהתנאים שנתנו לבריאות שלנו לא היו מדוייקים. יותר מזה, זו הזמנה לדייק את התנאים האלו – וברגע שנעשה את זה, הכאב יתחיל להיעלם. ומה קורה כשלוקחים משכך כאבים? או מנסים להעלים את הכאב עם שיטות שונות אבל לא בודקים למה מלכתחילה הוא הופיע? זה בעצם מצב שהגוף צועק לנו לעזרה ואנחנו רק משתיקים את הצעקות שלו… במקום לשאול "מה קרה? איך אני יכולה לעזור?" אנחנו אומרים לו לשתוק וסותמים לו את הפה. ואז הגוף משנה טקטיקה, ומה שהיה כאב נקודתי הופך לכאב כרוני או למחלה כרונית יותר חמורה. (וגם עם זה אפשר לעבוד) אותה מטופלת הגיעה עם כאבי גב קשים וביקשה שאעזור לה להעביר את הכאב. יחד ישבנו והבנו מה באורח חיים שלה גרם לכאבים – ישיבה ממושכת, חוסר תנועה, תזונה לקויה, סטרס גבוהה… התאמתי לה תרגול יוגה אישי יומיומי קצר, שינינו את התזונה, הוספנו הליכות ותרגילי נשימה. לאט לאט בלי לשים משחות או לקחת כדורים הכאב מעצמו התחיל להיעלם. מעבר לזה – היא התחילה להיות הרבה יותר חיונית, קלילה ומלאת אנרגיה. הכאב עבורה היה מתנה. מתנה להתחיל שינוי לטובה בחיים. אני מזמינה אותנו לראות את הכאבים שלנו כחברים. לשאול את עצמי למה הכאב הופיע? מה באורח החיים שלי גרם לזה? מה עשיתי שלא היה מדויק? זוהי הזמנה להפסיק לטייח את הכאבים, להתחיל להאמין ולהקשיב לאינטואיציה של הגוף, להקשיב לכאב, ללמוד ממנו, לגדול ממנו.

להמשך קריאה »

ללמוד להקשיב לבטן

אחד הדברים המרתקים שאני לומדת בשנה האחרונה הוא להקשיב לבטן שלי, אני לא מתכוונת באמת ממש להקשיב לרחשים של הבטן, אלא להקשיב לאינסטינקט הראשון שעולה מהבטן, זה שמגיע לפני ההיגיון. כשמגיעה הצעה, רעיון, בדרך כלל יש לי איזשהי תחושה פנימית שמדברת ממש בשקט ואומרת "כן!" או "הממ..לא" ואז מגיע קול ההגיון שמפרש או מסביר, מוסיף הגיון ונימוקים להאם כדאי לי או לא. מנסיון מר ורצוף חוסר דיוקים למדתי שכשאני מקשיבה ל"כן" או ה"לא" הראשוני הזה אני הרבה יותר בהרמוניה עם החיים. אני מרגישה שהרבה פעמים החוסר יכולת להאמין ולהקשיב לאינסטינקט הראשוני הזה טמון בFOMO הארור, הפחד לפספס משהו מגניב מרתק ושווה יותר שקורה איפושהו שם. וככה יוצא שבמקום להקשיב באמת פנימה האם מדויק לי או לא לעשות את הדבר אני מונעת מפחד לפספס משהו ממש שווה שמישהו אחר דמיוני חווה כרגע. אז זה מסע פנימי ללמוד לקבל ולברך את מה שיש כרגע, את מה שמדויק לי, מה שממש נעים ונכון עבורי, גם אם איפושהו שם קורה משהו מגניב יותר. להבין שאיפה שאני נמצאת עכשיו, עם כל מה שקורה הוא הדבר הכי נכון וכי טוב עבורי, ולא משנה איזה בחירה עשיתי, בכל סיטואציה אני יכולה ללמוד, לחוות ולקבל משהו – גם אם בחרתי משהו שהתברר שהוא לא מדויק לי. והדרך הזו הולכת יחד עם עוד בחירה מודעת ואמיצה שלמדתי לאורך הדרך – אם עשיתי בחירה, אני מגבה אותה. כלומר, אם ניצבתי מול צומת דרכים ובחרתי בבחירה מסויימת, אז ללכת בה בלב שלם. לא להסתכל אחורה ולהגיד "אבל מה אם הייתי בוחרת בדרך ההיא?" לקחת אחריות, לצעוד בדרך שבחרתי ובאמת לתת לה הזדמנות. ללכת לכיוון שבחרתי בלב שלם, באמת אבל. וההחלטה הזו לא תמיד קלה עבורי אבל היא תמיד יוצרת איזה שקט פנימי ותחושת נינוחות ושליטה על בחירותיי. כמובן שבהמשך הדרך אחרי שצעדתי בכיוון מסוים תמיד אפשר לשנות כיוון ובצומת הבאה לבחור שוב פנייה אחרת, אבל לפחות נתתי לבחירה שכבר בחרתי הזדמנות הוגנת להציג את מתנותיה. זהו. מסקנות שכאלה משבת שבחרתי להקשיב לבטן ושחררתי את הFOMO וכל מה שמתלווה אליו. איך אתן עם הבטן שלכן? מצליחות להקשיב לה? איך זה עובד לכן?  

להמשך קריאה »

איך אפשר להפסיק לחשוב על משהו? זה בכלל אפשרי?

למה אני לא מפסיקה לחשוב דווקא על הדבר שעושה לי רע?? למה אני דואגת ומדמיינת את הסיטואציה הכי גרועה שיש? ובכלל למה המחשבות האלה לא מפסיקות אף פעם?! אחד הדברים המעניינים והמפתיעים שלא מלמדים אותנו בשום שלב בחיים הוא איך המנגנון הזה של המחשבות עובד ואיך אפשר להשתמש בו לטובתנו בצורה נכונה ומועילה. אז כמה תובנות מרתקות על ההכרה האנושית שלמדתי במהלך הדרך: 1. אין לנו שליטה על המחשבות שלנו, הן באות והולכות איך שבא להם, בלי שנבחר בזה, הרבה פעמים בעיתוי הכי לא מתאים שיש וכמו שהן באו ככה הן הולכות. 2. התוכן של המחשבות שלי לא אומר שום דבר עליי, הן פשוט מספרות לי את העבר שלי. were attention goes energy flows.3 תשומת הלב שלי היא כמו צינור שזורמים בו מים, היא משקה ומחייה כל דבר שהיא פונה אליו. אם אני מפנה תשומת לב לגינה שלי היא תפרח, אם אני משקיעה תשומת לב לעבודה\זוגיות\משפחה שלי הם יפרחו, אם אני שמה תשומת לב לפחדים ולחששות שלי גם הם יפרחו… ומה שאני לא משקיעה בו תשומת לב לאט לאט קומל ונעלם 4. וזה הכי חשוב בעייני- יש לי (ולכולנו) את היכולת, המולדת, הטבעית, לשלוט בתשומת הלב ולכוון אותה הרחק ממחשבות ופעולות שלא מייטיבות איתי (ואז הן לאט לאט קומלות ונעלמות) לעבר כיוון שאני בוחרת, לעבר כיוון מייטיב ומעצים ומפתח.(ואז התחומים האלה גדלים בחיי) זה כמו לבחור איזה גן אני רוצה להשקות. 5.השליטה בתשומת הלב היא שריר והיא דורשת אימון קצר ויומיומי במדיטצית מיקוד באובייקט אחד (נשימה\צליל\תחושת גוף וכו..) 6. האימון הזה לא תמיד נעים או קל אבל אני חושבת שזה לא יהיה מוגזם להגיד שהיכולת הזו היא אחת מכוחות העל הכי חזקים שאדם יכול לרכוש היום כדי להתפתח ולהתקדם ולהפוך את חווית החיים פה למשהו נפלא עבור כולם.

להמשך קריאה »

להיות זה להיפרד

להיות זה להיפרד – מאת יעקוב רז להיות זה להיפרד. להקשיב זה להיפרד. לשבת בהתבוננות קשובה זה להיפרד. הנה אני שואף. הנה אני נושף. בנשיפה נפרדתי מן האוויר. בנחת. בלא להחזיק בו. בשאיפה קיבלתי את האוויר. בלא להתנגד לו. יכולתי לשאוף כי שחררתי את האוויר מריאותי. זה קרה מעצמו. בלא התערבותי. בחוכמה שלא יודעת. בחירות גמורה. איפה הנשימה הקודמת? נשיפה היא פרידה. מן השאיפה. מן הנשימה הקודמת. הנה אור השמש מנצנץ בשבר זכוכית. אני צועד עוד קצת, והנצנוץ איננו. איפה הוא? לאן הלכה התחושה הקודמת? הנה מחשבה. איפה המחשבה הקודמת? ואיפה הנשימה הבאה? כל נשימה מפנה את עצמה לנשימה הבאה. בנדיבות. בנדיבות? אפילו נדיבות אין כאן. אני מקליד מלים בתשומת לב. כל מילה היא פרידה מקודמתה. כל מילה מאפשרת לבאה אחריה להיות. בלא טרוניות. היא איננה חשה עצמה נותנת. היא פשוט לא שם. זה טבע הדברים. אני מתבונן היטב בציור. אני קורא בספר בעיון. אני מהלך ברחוב בסקרנות. נפרדתי מן הציור ואני בספר, וממנו נפרדתי ואני מהלך ברחוב. אני נפרד מרחוב זה כדי להיות ברחוב הבא. ממרחב למרחב, מהיות להיות, אני נפרד. אני חי. אני שוהה. אני מאפשר. אני אפילו לא מאפשר. זה קורה בפרידה, בשל הפרידה, מתוך הפרידה. כשאני נותן, אני משחרר. אין כאן אפילו נדיבות. זה איננו שלי מה שנפרד ממני. ככל שאני שוהה במקום שאני נמצא בו, ככל שאני הווה אותו, אני מאפשר לו להיות בלא להחזיק בו. ככל שאני קשוב לתנועת הפלא שלו, אני נפרד מן המחווה הקודמת, אל התנועה הבאה. פרידה שהיא חיים. להיות זה להיפרד. אין דרך אחרת.

להמשך קריאה »

יום השוויון האביבי – להתאים את עצמי למקצבי הטבע

היום חל לו יום השוויון האביבי. מה זה אומר? יום השוויון האביבי (או באנגלית vernal equinox) הוא אחד מארבעת נקודות ציון חשובות בסיבונו סביב השמש- יש את היום הכי ארוך בשנה, היום הכי קצר ושני ימים בהם אורך היום והלילה זהה, באביב ובסתיו. ועכשיו אנחנו ביום השוויון האביבי! זה אומר שהחל מהיום, הימים מתחילים להתארך והלילות להתקצר, זוהי גם תחילתו הרשמית של האביב בצד שלנו של הכדור. בתרבויות קדומות היו חוגגים את היום הזה כיום חג ומברכים את בואו של האביב. התרבות המערבית עשתה מהלך גדול של התנתקות מהטבע, יש חשמל, אין כל כך חשיבות לאור הטבעי וכבר לא כל כך מכירים את החג הזה. בשנים האחרונות התחלתי  להכיר ולחגוג את היום הזה, להתחבר למקצב הטבעי של הכדור שלנו, לפעימה של הטבע. לברך את סיבובו של הכדור ולשמוח על חילופי העונות. כי בסופו של דבר אנחנו הרבה יותר קרובים לטבע משאנחנו חושבים, אנחנו נולדים מתוכו וכפופים לו גם את נדמה לנו שלא, בייחוד כשחיים בעיר מנותקים משעור האור והחושך ומחילופי העונות. דווקא אז יש חשיבות להתחבר למקצב הטבעי הזה, להזכיר לעצמנו שאנחנו, כמו הטבע, משתנים ומתחלפים, עוברים חילופי עונות פנימיים. אנחנו לא כמו המכונה שנשארת אותו הדבר כל הזמן, אנחנו יותר כמו הטבע – עוברים תקופות של חושך ואור, מתרחבים ומתכווצים, פועמים בלי סוף. אז מה משמעות יום השוויון האביבי ואיך אפשר לחגוג אותו? כמו שאמרנו זוהי תחילתו של האביב, הזמן של הפריחה, הזמן שבו הזרעים שזרענו בחורף, בזמני החושך מתחילים לנבוט, לפרוח וללבלב. זמן של לצאת ממערות החורף שלנו ולהביט סביב, זמן של התחדשות. זה זמן מעולה לניקוי פנימי וחיצוני להוציא את מה שמיותר, לנקות ולאורר בכל הרמות – זה יכול להיות בניקוי הבית (לא סתם יש סדר פסח באביב) ויכול להיות בניקוי הגוף דרך ניקוי רעלים תזונתי, יכול להיות בהסתכלות על מה מיותר לי בחיי – מה כבר לא משרת אותי? מה אני יכולה להשיל ממני כדי לאפשר לעצמי לצמוח ולפרוח יותר עכשיו? ביום הזה אני אוהבת להתחבר לאדמה. ללכת לצאת לטבע, לראות את יופי הפריחה שמסביב, לשבת על האדמה, להתקרקע, אולי להדליק מדורה. אפשר לעשות טקס קטן ולברך את בוא האביב, להודות לזמני החושך של החורף ולכל מה שלמדנו בתקופה הזו ולברך את האור שמגיע. אפשר לכתוב מה אני בוחרת להשיל מעצמי, לנקות ממני בתקופה הזו, מה אני סוחת איתי שכבר מיותר ואפשר להודות לו ולשחרר אותו מחיי? אישית חגגתי את היום הזה בטיול בטבע עם המשפחה ובערב בטקס סווט לודג' (סאונה אינדיאנית) עם חברות טובות. חג אביב שמח

להמשך קריאה »